מועמדותה של אולגה דיאז מתמקדת בנושא שינויי אקלים, חסרי בית ודיור

אולגה דיאז, חברת מועצת העיר אסקונדידו ותיקה, מתמודדת על מועצת המפקחים במחוז השלישי, מול חברת המועצה המכהנת קריסטין גספר, שרוצה קדנציה שנייה. הבחירות יתקיימו ב-3 במרץ. שתי המדינות בעלות מספר הקולות הגבוה ביותר ייפגשו שוב בנובמבר על התואר.

לאחרונה נפגשתי עם חברת המועצה באחת ממסעדות ארוחת הבוקר האהובות על אסקונדידו, סאניסייד קיטצ'ן, שם היא הסבירה מדוע היא מתמודדת. כפי שכל מי שעקב אחר הקריירה של דיאז יודע, היא לא מדברת בקטעי מוזיקה. כשהיא מדברת על מדיניות, יש הרבה על מה לכתוב.

"כי אני חושבת שאעשה עבודה מצוינת", היא ענתה לשאלה "למה?". "זוהי הרמה הגבוהה ביותר של השלטון המקומי. כמי שכיהנה בערך תריסר שנים, זה הצעד הבא. התשוקה שלי היא לעזור לאנשים. הייתה לי קריירה שאפשרה לי לעשות את זה."

עבור דיאז, ישנן סוגיות רבות אך שלוש מהדהדות: 1) שינויי אקלים, 2) חוסר בית כרוני ו-3) דיור באופן כללי.

שינויי אקלים: "המחוז נכשל ביצירת תוכנית פעולה אקלימית הניתנת להגנה משפטית." פעמיים, היא אומרת, תוכניות פעולה אקלימיות הוגשו בהצלחה בבית המשפט. פעמיים, אלו שהוגשו על ידי המחוז נחשבו כלא מספקות. "זה לא היה שאפתני מספיק כדי לעמוד ביעדי פליטת גזי החממה שלנו. אם, עד שאבחר, התהליך הזה לא יסתיים, זה יהיה אחד הדברים הראשונים שהייתי רוצה לעבוד עליהם עם עמיתיי."

היא מכנה זאת "בעיה עולמית שמתרחבת הרבה יותר מתוכנית הפעולה של המחוז", שתתחיל בהקלה על התפשטות פיתוח, מה שגורם ליותר אנשים לפנות למכוניות מאשר לתחבורה ציבורית, הליכה או רכיבה על אופניים לעבודה. זה לא אומר פחות בתים, אלא, היא אומרת, דיור צפוף יותר. "אם ממשיכים לבנות החוצה, החוצה, החוצה אל הקרקע הלא מפותחת, עדיין יוצרים מצב שבו אנשים צריכים לנסוע לעבודה בשביל שירותים, מצרכים, מזון ודלק. זוהי דרך חיים שלא צריך להתפנק בה כמו שהייתה עד כה".

במועצה היא עבדה על נושא זה, תוך שימוש בתוכנית הכללית של אסקונדידו כדי לנסות להגביל את הפיתוח העירוני לליבה. "אלה עקרונות שהאמנתי בהם במשך זמן רב", אמר דיאז. "זה נקרא צמיחה חכמה. זה גם יותר בר ביצוע מבחינה כלכלית כי כבר יש תשתיות במקום, כבישים, ספריות, חנויות מכולת." כמפקחת היא הייתה מגבילה את המקומות שבהם מותרת התפשטות. "כמובן, יש תוכנית כללית שאם היא עדיין מאפשרת 50,000 יחידות בבנייה. לכל עיר יש תוכנית כללית ולמחוז יש תוכנית כללית, כאשר המפקחים משמשים כרשות השימוש בקרקע."

רעיונות נוספים כוללים, "לעשות כמה שיותר כדי לשמר שטחים פתוחים ולרכוש עוד. להכניס אותם לשמורות", אמרה. "יש מגוון דרכים לעשות זאת. באמצעות כספי מדינה ומחוז. ישנם ארגוני שימור קרקעות בתוך המחוז (כגון ארגון שימור נחל אסקונדידו ורשות הכוחות המשותפת של פארק נהר סן דיגיטו). זה, יחד עם הרחבת שבילים, חשוב לכל המחוז ותומך ביעדי פעולה אקלימית."

היא מוסיפה, "הרחבת חופת העצים שלנו היא קריטית. שתילת עוד עצים! עצים מוציאים פחמן מהאוויר. יש הרבה הרגלים אישיים שאנשים צריכים לשנות כדי להילחם בשינויי האקלים. יש אנשים שנוהגים פחות. יש כאלה שצועדים ברגל. יש כאלה שמשנים הרגלי אכילה כדי לאכול פחות בשר - טביעת הרגל הפחמנית של תעשיית הבשר משמעותית. אלו בחירות אישיות שאנשים צריכים לעשות. באופן קולקטיבי זה אמור להשפיע. הרבה מהאיסורים וההפחתות על מוצרי פלסטיק הם עכשיו טבע שני, כאשר לפני 20 שנה אף אחד לא דיבר על איסור על שקיות ניילון או קשיות. עכשיו זה נתפס לחלוטין כדבר נורמלי לעשות, במיוחד לאור כל הצילומים ששותפו על ההרס העולמי של תעשיית הפלסטיק מבחינת אשפה שצפה בנהרות ובאוקיינוסים. אנשים עכשיו הרבה יותר מודעים לשימוש שלהם בדברים האלה."

מנקודת מבטה של ​​המחוז, היא אומרת, המאבק בשינויי האקלים הוא "מציאת דרכים להגדיל את מספר כלי הרכב בכבישים או לאפשר לאנשים לנסוע מרחקים קצרים יותר לעבודה. כך אנשים מוצאים דרכים למצוא את מה שהם צריכים מבלי לשבת שעות על כבישים מהירים".

"מה שהוביל אותנו לדיור. "דבר מעניין לגבי דיור כללי הוא שהממשלה המקומית לא באמת בונה כאלה", אמרה דיאז. "ראש העיר לא מנופף בפטיש ובונה בתים. אנחנו מקבלים מימון פדרלי דרך הקצאות של HUD, דרך משאבי מדינה, דרך עמלות יזמים. אנחנו מעבירים אותם כדי לנסות להשיג איזון במלאי הדיור". שני החלקים של הדיור שבדרך כלל מטופלים, היא אומרת, הם דיור יוקרתי ויקר ודיור מסובסד. "המשימה היחידה של תעשיית הפיתוח היא להרוויח כסף", היא אומרת. "אין להם מצפן מוסרי שהם צריכים לדבוק בו. בקצה השני של הספקטרום נמצא דיור בר השגה מסובסד. יש כמה דוגמאות לדיור בר השגה מסובסד באסקונדידו", היא אומרת. "אין מספיק מזה אבל יש יותר מאמצים לטפל בזה. מה שחסר זה דיור ברמת כניסה". היא זוכרת את ביתה הראשון, שהיה קטן אבל בר ביצוע לקנייה. "המוצר הזה לא באמת מיוצר", היא אומרת.

"בשיחה שלי עם יזמים שאלתי מדוע הם לא בונים את זה והם אומרים 'אין בזה רווח' כי ערכי הקרקע והאגרות גבוהים מדי", אומרת דיאז. זה מציג את הרעיון שלה לדיור עובדים על קרקע ציבורית. "לגבי ערכי קרקע, כל גוף ציבורי מחזיק בקרקע. מחוזות מים, העיר והמחוז. יש קרקע בבעלות ציבורית. בתוך אזורי התוכנית הכללית נוכל לזהות קרקע הניתנת לפיתוח למגורים. לערוך מלאי של קרקעות ציבוריות. הייתי רוצה ליצור מלאי של הקרקעות וליצור רשות משותפת". היא אוהבת את מודל התוכנית המשותפת משום שהוא יוצר אחריות משותפת וסמכות משותפת: "זו לא רק אחריות של גוף אחד, אלא יחד הם יכולים". היא מציעה הסכמי שיתוף פעולה עבור קרקעות זמינות בבעלות ציבורית. "ליצור קשר עם פיקוח על זיהוי קרקעות הניתנות לבנייה. מכיוון שהקרקע אינה בעלת עלות ליזם, ערך הקרקע אינו בעיה".

דיור כוח אדם זה יוכל להיות מפוזר ברחבי המחוז, תוך שיתוף ערים שרוצות להשתתף. זה יכלול עובדי ציבור כמו כבאים ומורים. "ישנם אלפי עובדי ציבור, בין אם מדובר בבתי חולים, במחוז המים או בבתי ספר. כדי להיות זכאים תצטרכו לעבור תהליך. זה לא יהיה בחינם. באופן אידיאלי", היא אומרת, "הכנסות שכר הדירה יממנו את הבנייה, אבל הם לא יצטרכו לשלם עבור הקרקע. זה לא יעבוד עבור כולם, אבל זה יעבוד עבור חלק. כדאי שתגורו ליד המקום שבו אתם עובדים. אתם לא צריכים להרחיב כבישים מהירים". זה חוזר למטרות שלה בנוגע לשינויי האקלים.

"זהו קונספט שאפתני מאוד והוא ידרוש הרבה שיתוף פעולה", היא אומרת. "הבעיה בבירור לא נפתרת מעצמה, ולכן זה רעיון שצריך מקדם. מנקודת מבט של מפקחת מחוזית, אני מרגישה שאני יכולה לנווט את הקונספט הזה."

היא גם אוהבת את הרעיון לעודד חברות גדולות שכבר יש להן חניונים גדולים, כמו קוואלקום, להקדיש 10% מהחניה שלהן לדיור לעובדים. "זה לא יהיה בחינם, אבל זה יקרב אתכם לעבודה. חניונים הם עכשיו דיור. הוצאת עלות הקרקע מפיתוח מפחיתה את העלות ליזמים." היא גם אוהבת לשדרג את קניונים ישנים.

אף רעיון אחד אינו פתרון קסם, היא אוהבת גישות מרובות. "אפילו התוכנית של SANDAG להפוך את התחבורה הציבורית לנגישה יותר אינה עוסקת בהוצאת כולם מהמכונית שלהם, אלא בעשרה אחוזים", היא אומרת. "מה שמפחית את פליטת גזי החממה. צריך לעשות את כל הדברים האלה, וזו לא רק הממשלה, אלא כל מיני אנשים שמנסים להשיג אותם יחד."

היא מדגישה "אנחנו לא רוצים סתם לבנות כל דבר. אנחנו רוצים מוצרים באיכות גבוהה שיהיו עדיין יפים גם בעוד חמישים שנה. חשוב לבנות כי יש לנו בעיית אספקה, אבל אנחנו לא יכולים לבנות בלי איכות חיים, בלי להוסיף שבילים ומתקנים. אחרת אנשים לא ירצו לגור שם."

דיאז רוצה להתמקד בבעלי חסרי בית כרוניים. כשהיא עבדה ב-Interfaith, היא ראתה, "מקרוב איך השירותים החברתיים עובדים ולא עובדים. וכיצד המחוז מתקשר עם עמותות. חלק גדול מתקציב המחוז, העומד על 6.3 מיליארד דולר, הולך לבריאות ושירותי אנוש. אחת הדרכים בהן הם מחלקים היא מענקים לעמותות. זה קובע סטנדרטים לאופן שבו הם עוזרים לאנשים, באמצעות צעדים לעצמאות כדי לעזור להם לחזור לעמוד על הרגליים. זה היה המיקוד, לעזור לאנשים לחזור לעמוד על הרגליים."

מה שלא נכלל במודל, היא אומרת, הוא חמלה וקבלה. "יש אלמנט באוכלוסייה שתמיד נצטרך לדאוג לו. כשפוגשים אנשים חסרי בית כרוניים, מבינים שלא משנה כמה מענקים המחוז נותן, עצמאות אינה אפשרות לכולם. אני מדברת על אנשים שיש להם בעיות בריאות נפש בלתי עבירות. זה לא אנושי לחשוב שהם יגיעו לשלב בחיים שבו הם לא יזדקקו להכוונה. אין פתרון אחד שמתאים לכולם לטיפול במצב הזה."

היא מאמינה שהאוכלוסייה מהווה יותר ממחצית מכלל חסרי הבית. "אחוז גדול זקוק לתמיכה מתמשכת." היא אוהבת את מודל הנאמנות שמשתמש בו מינהל הווטרנים עבור חלק מלקוחותיו. "ותיקים שמגיעים לחסרי בית כרוניים, לא מנהלים את כספם היטב. הם מנוצלים. אתה ממנה מישהו שינהל את כספם, ישלם שכר דירה, יקנה מצרכים. זה הגיוני מאוד בעיניי כי נראה שזה יפתור הרבה בעיות עבור אנשים שלא מסוגלים לעשות את העבודה בעצמם. אני מכירה אנשים שמקבלים את צ'ק ההטבה שלהם ובתוך כמה ימים הוא נעלם. הם מבזבזים את זה. אם יש אנשים שנמצאים במצב הזה שוב ושוב - ואנחנו יודעים מי הם - אתה אמור להיות מסוגל להתערב כדי לעזור להם להישאר מחוץ למצב הזה."

ברור שיהיה צורך לשנות את החוקים כדי להשיג זאת. לאחר מכן, עבור אלו הזקוקים למקום לינה, עדיין יש צורך לבנות אספקה ​​שתאפשר להם להתמקם. "אני אוהב את המודל של מעונות סטודנטים. רבים זקוקים לתמיכה ולחדרים פרטיים, אבל עם אזור משותף וקפיטריה כדי שיהיה צוות במקום שיוודא שהם בטוחים, מטופלים ומקבלים את העזרה הדרושה להם. מודל הדיור היה לבנות סביב דירות, אבל אני אוהב את המעונות, כי זה נותן הזדמנויות לאינטראקציה."

כשנשאלה לדעתה על יוזמת SOS, הצעה א', אמרה דיאז: "אני לא תומכת בה. אני עונה על השאלה הזו בכנות כשאני שואלת אותה. אצביע בעד. אני לא חוששת מההשפעות של SOS. זה משקף מקרוב את יוזמת S כאן באסקונדידו, שנמצאת כאן כבר עשרות שנים. היא לא הגבילה את הצמיחה. כל מה שהיא עושה זה להקפיא את התוכנית הכללית. התוכנית נוצרת באמצעות תרומה מהקהילה ומאמץ משמעותי לתכנון צמיחה עתידית של העיר."

התוכנית הכללית של המחוז גובשה גם באמצעות אסיפות ציבוריות רבות ותגובות. "ברגע שיש תוכנית כללית שאושרה על ידי הבוחרים, SOS יקפיא אותה כך ששינויים יצטרכו את אישור הבוחרים. אני לא חושב שזה דבר נורא. זה מאפשר אמון בתהליך התכנון. יש הרבה הגזמה סביב זה. אני לא מישהו שיעשה מזה עניין. אני לא אוהב להרגיז אנשים או להפחיד אנשים. אם SOS יעבור, כולנו נהיה בסדר. אם זה לא יעבור, אז שום דבר לא ישתנה."

דיאז לא מקבל את ההאשמה שמשהו כמו SOS מוסיף לחוסר בית. "זה פשוט מקפיא את התוכניות. הם כבר בונים על זה. זה לא משנה את התוכניות. בנו איפה שמותר לכם לבנות. הדבר היחיד שזה יקשה על העשייה הוא ספסרות על קרקעות."

הסיבה העיקרית למשהו כמו SOS היא חוסר אמון בגופים ציבוריים, היא אומרת. "איך מחזירים את האמון? לא ברור שבמחוז היה קשר משמעותי בין הדירקטוריון לציבור."